היסטוריה
נגבה במלחמת העצמאות
קיבוץ "השומר
הצעיר" שנוסד ב-1939 בתקופת "המאורעות" במסגרת יישובי "חומה
ומגדל".
חשיבותה של נגבה וסביבתה
לא נעלמה מעיני ההנהגה. עוד בשלבים
הראשונים של מלחמת הקוממיות, בתקופה שלפני סיום המנדט הבריטי, שימשה נגבה חוליית
קישור בין הנגב וצפון המדינה, בשל קרבתה לכביש הפנימי המוביל לנגב, שבו היתה
לכוחות העבריים אחיזה, בה התרכזו השיירות לנגב בציפייה לשעת-כושר לפרוץ לנקודות
המנותקות, וממנה כבסיס יציאה זינקו יחידות גבעתי על ישובי האויב ובסיסיו.
ערב תום המנדט הבריטי
נוסף לה תפקיד חדש: לשמש מוצב-חוץ ראשון של מרחב חטיבת גבעתי כלפי חלוץ הצבא
המצרי, זאת בשל קרבתה למשטרת עיראק-סואידן.
המשטרה נמצאת על מדרונה
הצפוני של גבעה בגובה 119.3 מ', ומתנשאת כ-20-40 מ' מעל הגבעות שמצפון לה, עליהין
יושבת נגבה. המשטרה שולטת בתצפית על נגבה המרוחקת ממנה 1700 מ' ועל הצומת החיוני
המרוחק ממנה מרחק דומה.
לא רק המשטרה שלטה על
נגבה אלא גם היישובים הערביים: ג'וליס-מצפון-מערב עיראק-סואידן מדרום-מזרח בית-עפה
ממזרח ועבדיס מצפון-מזרח. נגבה נבנתה, משום מה, דווקא על אחת הגבעות הנמוכות ביותר
מבין אלו המקיפות אותה, והרכסים המקיפים אותה בנויים גלים גלים ויוצרים שטחים מתים
קרובים, הנותנים אפשרויות מצויינות לתוקף להציב את כלי הנשק ולערוך כוחותיו
להסתערות.
הכוח שישב במשטרה פתח
פעמים רבות באש על הקיבוץ. נעשו כמה ניסיונות לכבוש את המצודה, אך אלה התנפצו על
הגדרות והמוקשים ואש המגינים.
ההתקפות המצריות על
הקיבוץ גברו מיום ליום. המגינים, אנשי המקום ותגבורת של חטיבת גבעתי מנו כ-140 איש
בלבד, חמושים דל, בעיקר בנשק קל וכן שתי מרגמות 81 מ"מ, "פיאט" אחד
ומאות בקבוקי מולוטוב.
ההתקפה האווירית
ב-21 במאי 1948 הותקפה
נגבה קשות, בין השאר גם מן האוויר.
מספר מולה, מבאר טוביה,
מאנשי המחלקה הנפתית שהיתה מסופחת לגדוד 53 ואשר שהתה באותו יום בנגבה:
"היינו
יושבים ארבעה על הדשא שליד חדר האוכל. פירקנו את הברן, לפתע הופיע אווירון, קמנו
בחיפזון גדול והרכבנו במהירות את הברן. "כל מי שאינו יורה, יקפוץ מיד
לתעלה" שמענו את קולו של מפקד נגבה, יצחק דובנו, "יואב". קפצנו מיד
לתעלה ואילו אליק וישראליק המשיכו לטפל בברן, הרכיבוהו על החצובה והחלו לירות
באווירון. אותו רגע עצמו הוטלה פצצה, התעלה בה שכבנו התמלאה עפר. התרוממנו וחשכו
עינינו: אליק, ישראליק ויצחק דובנו, מפקד נגבה, שכבו בלי רוח חיים."
המתקפה הראשונה
ב-1 ליוני 1948
נתגלתה לצופים במגדלה של נגבה תנועה בלתי רגילה על כביש מג'דל-פלוג'ה. ריכוזי רכב
ואנשים נתגלו, במיוחד, בסביבות הכפר עיראק-סואידן ובסביבות המשטרה.
בנגבה ננקטו מספר אמצעי
זהירות: מוקשה הדרך בין בית-עפה לעיראק סואידן, והונחו מוקשים נוספים סביב הנקודה,
הקמה בשדות סביב המשק הוצתה, כדי לשפר את שדות הראייה לפני העמדות.
במוצאי ה-1 ביוני החלו
המצרים בהפגזתה של נגבה מתותחים, הפגזה שגברה עם שחר עד שהגיעה לקצב אש של בערך
600 פגזים ופצצות מרגמה לשעה.
בינתיים
הובחן בתנועת אויב בכפרים עיראק-סואידן, בית-עפה ובגבעות עיבדיס, ובתנועה של
שריוני אויב שנערכו מכיוון המשטרה לעבר המשק. הללו הסתדרו בשלושה טורים: טור מרכזי
בן 7 טנקים, ממערב לו, כ- 300 מ' לאחור, טור בן 4 משוריינים, על הרכס שבין המשטרה
למשק טור שלישי בן 8 משוריינים, דרומית מהשריון נערך החי"ר המצרי.
לאחר השלמת ההיערכות פתח
האויב בתנועה לעבר המשק, תוך הפעלת נשק הטנקים נגד עמדות המגינים וכלפי הקרקע כדי
לפוצץ על ידי מטח היריות את המוקשים.
ההתקפה הגיעה לשיאה בשעה
07:00, כאשר טור הטנקים הגיע עד לטווח של 100 מ' מהגדר הדרומית של המשק. חיל
הרגלים של האויב הגיח אותה שעה מעבר לטנקים, בשני גלים, כשהוא מסתייע בשריון,
ארטילריה וקבוצות מקלעים שתפשו עמדותיהם על הרכסים, כן סייעו להתקפה שני מטוסי קרב
שהפציצו את המשק.
האש העזה של האויב שיבשה
את הסדר בתוך מערכת ההגנה: חוטי הטלפון נותקו, התנועה בתוך התעלות הייתה בחזקת
סכנה והקשר בין העמדות ובין הקטעים למטה היה רופף ביותר, למרות מאמציהם העילאיים
וחירוף הנפש של המקשרים הצעירים. התיאום בין העמדות היה קשה ונקבע בעיקר לפי
הערכתו האישית של כל מפקד עמדה.
תצפית המגדל המרכזית- מקור
הידיעות- פסקה כאשר נהרג הצופה הגיבור זאב וירובניק ונשאר תלוי על הסולם. זאב
וירובניק היה צלף בגדוד 53 והתנדב לתפקיד המסוכן של התצפית במגדל ולא נחפז לרדת
ממנו גם בעת הסכנה הגדולה ביותר. רק כאשר סגן מפקד פלוגה א' מישקה רובשקין התנדב
לעלות למגדל, הורדה גופתו. עד שעלה למגדל מתנדב חדש נותר מטה האזור ללא תמונה
ברורה מן המתרחש סביב.
אף על פי כן פעלה מערכת
ההגנה ביעילות. כל העמדות הדרומיות פתחו, ביזמתן, באש חזקה על האויב מכל כלי הנשק.
מחוסר כלי נ"ט ארוכי טווח, לא יכלו המגינים למנוע את התקדמות הטנקים, אך הצליחו
לפגוע בחיל הרגלים שנע מאחוריהם. למרות זאת פתחו הטנקים בניסיון פריצה מכיוון דרום-מערב, בגזרה שרוחבה לא עלה על 200
מ'. עתה הגיעה שעת מבחנם של אנשי העמדות שבפאתו הדרומית-מערבית של המשק.
על כך מדברי יהודה, איש
נגבה:
"עמדה
מספר 8, בה ישבתי, נהרסה מפגיעת פגזים של שני טנקים שפעלו נגדה מטווח של 200 מ'
ונאלצנו לתפוש עמדות חדשות בתעלה שלידה. בעמדה מספר 6 היה המצב גרוע יותר. מרבית
אנשיה נפצעו ונשאר בה רק אהרון. היה זה בשעה שטנק החלוץ המצרי פרץ את הגדרות ועמד
לדרוס את העמדה, אהרון, בן ה-41, לא התבלבל, אזר עוז, רץ מול הטנק וזרק עליו בקבוק
מולוטוב, אולם הבקבוק לא נדלק. שני הפיאטיסטים, אחד חבר הקיבוץ והשני חבר מהכשרת
אמריקה-הלטינית, יטואל ואריק, חשו לעזרתו מעמדה מספר 7, ובעזרת הפיאט שבידם אילצו
את הטנק לסגת."
סיפור
שונה במקצת סיפר מנחם ברמן, מהמסייעת החטיבתית:
"טנק
החלוץ פרץ את הגדרות והסתער על עמדה מספר 6 שהייתה סמוכה לעמדתנו. רובו המכריע של
צוות המגן נפגע, גם האיש האחרון שנשאר בה נטש אותה, כנראה כדי להזעיק תגבורת, לאחר
שניסה לפגוע בטנק בבקבוק מולוטוב. בראותי זאת, תפשתי אף אני בקבוק מולוטוב ורצתי
לעבר הטנק הפורץ. צאלח שמעון, "מספר שתיים" תפש את מקומי ליד המק"ב
וחיפה עלי, ואילו יעקב ברזילי, "מספר שלוש", סייע על ידי הגשת תחמושת.
הגעתי עד בסמוך לטנק וזרקתי עליו את הבקבוק אך לא הצלחתי לפגוע בצריחו והבקבוק נפל
על הקרקע מבלי לעשות דבר. עם זאת, הסתובב הטנק, להפתעתי הרבה, והחל בנסיגה, משראו
זאת אנשי נגבה חזרו ותפשו את העמדה הנטושה."
כשהחל
הטנק לסגת הוא חשף אגב כך את אנשי החי"ר שהתקדמו אחריו, גם הטנקים האחרים
פתחו בנסיגה ושניים מהם עלו על מוקשים.
הג'יפים של "חיות
הנגב"- היחידה שסופחה זמנית לגבעתי שנשלחו לעזרת נגבה הופיעו באגף המצרים. לא
היה בכוח מקלעיהם "לעשות רושם" על השריון, אבל הופעת הג'יפים על גבעת
ג'וליס תורגמה על ידי הפיקוד המצרי כראשית התקפת-נגד ישראלית, והוא נחפז להורות על
נסיגה.
אבדות המצרים היו כבדות
מאד- כ-100 הרוגים ופצועים, אך חשובה לא פחות מן המכה שהונחתה על האויב הייתה עצם
העובדה ש-140 מגיניה של נגבה החזיקו מעמד בפני כוח שמנה כ-1000 אנשי האויב בעל
עדיפות גדולה בנשק.
ההפוגה
לאחר
אותו קרב נכנסה לתוקפה הפוגה שמשכה מ-11 ביוני עד ה-8 ביולי, כאשר כל אותו זמן
המשיכו אנשי נגבה להתבצר כשנגד עיניהן עומדים לקחי הקרב:
"נגבה
הייתה מבוצרת היטב כנגד הכוחות שהיו רגילים לפעול יד יום הקמת המדינה, כלומר הכוח
הערבי המקומי, אך הביצורים שלה לא היו מתאימים ולא יכלו לעמוד נגד תותחים או נגד
התקפה של חי"ר בסיוע טנקים.
עד
לרגע האחרון לא היו שדות מוקשים ומכשולים אנטי-טנקיים רציניים. לא היו סידורי מים,
חשמל וסניטציה מתאימים, רשת הטלפונים היתה גלוייה, לא היו עמדות-משנה ולא עמדות
הטעייה. התצפית חייבת להיות מוסווית ומבוצרת היטב, קשר-דיבור בין התפית והמטה הוא
הכרחי, יש ליצור מקומות משנה אחדים לתצפית. הכנת מלאי מספיק של תחמושת על יד כל
כלי, הכנת תחנות עזרה ראשונה לכל קטע. הכנת מלאי של מזון וציוד."
המתקפה השנייה
ההתקפה
שנייה הייתה ב-12 ביולי 1948, לאחר ריכוך ארטילרי ואווירי שנמשך חמש שעות החל כוח
מצרי גדול להסתער על הקיבוץ. שלושה גדודי חי"ר, גדוד שריון, תותחים
ומטוסים.יום תמים נמשכה ההתקפה, והיו שלבים במערכה זו, אשר בהם נדמה היה שנגבה לא
תחזיק מעמד. שלב אחד כזה היה בשעה 11 לפני הצהריים, כאשר הכוח התוקף הגיע למרחק של
50 מ' מן הגדרות ופתח בהסתערות.
בעלון
נגבה נכתב למחרת: "חיל הרגלים של האויב התקדם גל אחרי גל מאחורי הטנקים. ,התקדמו נא'
אמרו בחורינו, וברגע הנכון הופעלה אש קטלנית מאד ואשי האויב, שוודאי לא ידעו על מה
הם נופלים-החלו לנוס. ברחו אלה שמזלם האיר להם פנים..."
ההסתערות נבלמה סמוך לגדרות, המצרים
נסוגו. בשעות אחר הצהריים פתחו המצרים בהסתערות נוספת, שוב נבלמו ליד הגדרות
ואיבדו כ-300 מחייליהם, טנק וזחל"מים.
[מתוך
קול
נגבה-יומן הקרבות –תש"ח, בהוצאת קיבוץ נגבה-תשל"ט;
מלחמת העצמאות, אביעזר
גולן, הוצאת קצח"ר משרד הבטחון, נובמבר 1968